<h1>חדושי הרא"ה — ע"ז</h1>
<h2>דף יד.</h2>
[ע"ז מ"א ע"ב] איתמר ע"ז שנשברה מאיליה. פירוש בידוע שאנו יודעין ודאי שנשתברה מאיליה, והא אתיא בין שנשתברה בפניו בין שנשתברה שלא בפניו. ואין אנו יודעין דעתו, אם נתיאש ממנה, או דעתו עליה שיתקן אותה. אבל נתיאש בפירוש מעבודתה בפנינו הויא לה ע"ז שהניחוה עובדיה דאמרינן לקמן [נ"ג ע"ב] דחשבינן לה בטול ושריא. וכן אם היה בענין שאי אפשר לתקן אותה, ודאי כיון שנשתברה בפנינו ואי אפשר לו לתקן אותה הויא לה ודאי כע"ז שהניחוה עובדיה. אלא הכא בנשתברה שלא בפניו וכן הוא אינו יודע בה, או שנשתברה בפניו ואין אנו יודעין דעתו בענין עבודתה אם נתיאש ממנה אם לאו. ר' יוחנן אמר אסורה. דהא לא בטלה, וביטול בעינן, או שאנו אומדין דודאי מבטלי לה, ומיהא לא חשיב ליה לר' יוחנן אומד יפה לענין ביטול. ור' שמעון בן לקיש אמר מותרת. פירוש דסבר ריש לקיש דמסתמא בטולי מבטל לה, שכן דעתו של גוי מתחלתו שאם תשתבר ליפקע איסורא מינה. וקיימא לן כר' יוחנן. פירוש דאמר אסורה. ומדשמואל דלעיל לא קשיאן אהדדי דלא שייכי אהדדי כלל, דשמואל בסתמא ובהא תלינן שלא נשתברה מאיליה אלא שברה וביטלה, ודר' יוחנן בידוע שנשתברה מאיליה כדפרישנא. ובגמרא מותבינן לריש לקיש ממתניתין דקתני המוצא שברי צלמים הרי אלו מותרין, הא שברי ע"ז אסורין. פירוש ולריש לקיש ודאי לא אפשר בשברי ע"ז שיהו אסורין לעולם, דמה נפשך אי שברה הגוי הרי היא מותרת, ואי נשתברה מאיליה הא אמר ריש לקיש דמותרת. בשלמא לר' יוחנן, אע"ג דמודה לשמואל דשברי ע"ז מותרין, אפשר לומר דלהכי תנא מותר ... בצלמים משום דאילו בע"ז לא פסיקא ליה, דנהי דמסתמא [מותר] משום טעמא דאמרינן כיון דגוי מזהר זהיר בידוע בידים נשתברו ונתבטלו, אבל היכא דבידוע לנו שנשתברו מאליהן אסורין, ולהכי תנא היתירא בצלמים ושבקה לע"ז, אבל לריש לקיש קשיא. ומתרצינן אליבא דריש לקיש לא תימא הא שברי ע"ז אסורין אלא אימא הא צלמים עצמן אסורין. פירוש כל צלמים, וסתמא כר' מאיר, פירוש דאסר בכולן, דאי רבנן הא איכא בצלמים דשרו כדאיתא התם במתניתין. ומדתני היתר בשברי צלמים, הא אתא למימר שאין היתר בשום צלם, דלא אשכחן היתירא אלא בשברים. ופרכינן בגמרא מדר' מאיר נשמע לרבנן, לאו א"ר מאיר צלמים אסורין ושברי צלמים מותרין ע"ז נמי היא אסורה ושבריה מותרין. כלומר ותקשי לר' יוחנן, דודאי ר"מ אית ליה ע"ז שנשתברה מאיליה מותרת, כיון דאסר בצלמים ושבריה שרו, והא ר' מאיר הוא דחייש למיעוטא, ואפילו מיעוטא דמיעוטא כדמוכח בכמה דוכתי. ומיעוטא מיהת איכא דמשתברת מאיליה מותרת. ומינה לרבנן בע"ז גופה, דלא פליגי רבנן בהא, ותקשי לר' יוחנן. ומהדרינן הכי השתא, התם צלמים אימר לא עבדום, ואם תמצא לומר עבדום אימר בטלוה, ע"ז ודאי עבדוה, מי יימר דבטלוה, הוה ליה ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי עבודה שעבדוה. פירוש ואפילו ר' מאיר מודה בשברי ע"ז שאסורין משום דע"ז שנשתברה מאיליה אסורה. אבל מוצא שברי צלמים היינו טעמא דשרי ר' מאיר משום דהוה ליה ספק ספיקא, דצלמים גופייהו ספק עבדום, ואם תמצא לומר עבדום, שמא בטלום. הרי שפירשנו שמועה זו יפה, כמו שקבלנו מפי רבנו נ"ר. ודברי רבנו ז"ל מתוקנין, דר' יוחנן אית ליה דשמואל.
[ע"ז מ"ב ע"ב] אפרוחים שקננו בעצי אשרה ואין צריכין לאמן מותרין אבל ביצים [או אפרוחים ש]צריכין [לאמן] אסורין. פירוש דכיון דצריכין לאמן הרי הן טפלה לקן, ועשאום כאילן עצמו.
